<h1>סמ"ק מצוריך סימן קס"ה</h1>
<h2>דף נד.</h2>
שלא לזרוע כלאים בכרם דכתיב (דברים כ"ב) לא תזרע כרמך כלאים. ודווקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ מדרבנן, אבל כלאי זרעים אפילו מדרבנן שרי ואין להאריך בזהא), גם לעניין כלאי הכרם כדקיימא לן כרבי יאשיה דאמר (קידושין דף ל"ט) אין איסור עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת ידב), ורבינו אסף יחיאל בר יוסף מחמיר דיש בירושלמי (כלאים פ"ז ה"א) הכל מודים באיסור שהוא אסור, משמע דכי אמר רבי יאשיה לעניין מלקות קאמר שזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד חייב, וחייב ב' מלקיות אחד משום כרמך ואחד משדך, ובארץ ישראל אבל שדך אינו נוהג בחוצה לארץ, ומיהו על גבי שרש הגפן אם אין עפר ג' טפחים לא יביא זרע לשםג) משום דהוי כהרכבה שמתוך ששרשי הגפן רך נכנסים בו שרש הזרעד). א) רב יוסף מערב בזרע וזרע כלאי הכרם דבארץ ישראל אסירי בהנאה בחוצה לארץ גזרו בהן רבנן כלאי זרעים דבארץ ישראל לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו רבנן, עכ"ל סמ"ג (סי' ר"ף) פרק קמא דקידושין (דף ל"ט). ב) פ"ה לא ידענא מהיכא נפקא לן דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא לן מלא תזרע כרמך דמשמע הזריעה עצמה תהא בכלאים, עכ"ל פרק קמא דקידושין (שם רש"י ד"ה לא קיימא לן). [ולפי זה כל אותן המשניות [דמסכת] כלאים דאסר זרעים בגפן אתי דלא כרבי יאשיה ומיהו בשם מורי רבינו יחיאל בר יוסף הביא מירושלמי דקאמר (כלאים פ"ז ה"א) הכל מודים לעניין איסור שהוא אסור ולא נחלקו אלא לעניין מלקות וכן נראה מתוך ספר רבינו משה מיימון. ומיהו קשיא דפרק קמא דקידושין (שם) גבי ההוא גברא דזרע חיטי ושערי ביני גפני וכולי ואמרו לא חוורתן, פ"ה אין הלכות כלאים מחוורין לכם, לא קיי"ל כרבי יאשיה, בתמיה, וצ"ע בתו"כ ובס"ג ובמיימון. וטוב ליזהר באותן גפנים שלא לזרוע תחתיהן וחוצה להן אלא אם כן הרחיק ד' אמות בכרם שיש בו ה' גפנים ופחות מה' גפנים ירחיק ששה טפחים כדרך גפן יחידה או ג' טפחים לרבי עקיבא דכל מי המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ או להפסיק במחיצה או בצורת הפתח ואפילו מן הצד כדקאמרינן פרק קמא דעירובין וגבי כלאים (דף י"א). וצ"ע מכל זה במיימון ובס"ג, עכ"ל ס"ק]. ג) גם בחוצה לארץ אפילו לרבי יאשיה, עכ"ל ס"ק. ד) ורבינו שמואל מאיוורא היה אומר דטוב ליזהר שלא לזרוע זרעים סמוך ג' טפחים מעיקרו של אילן דנראה כמרכיב הזרעים בתוך האילן, ושמעינן מהכא ערלה ודאית וכן [נטע] רבעי וכן כלאים נוהגים בשל גוים כמו בשל ישראל אך מספיקא אין לנו לאסור כל הני אלא אם כן ידוע לנו בודאי. לשון התוספות (שם).
